חמש שנים אחרי
מאז שכתבתי כאן עברו חמש שנים. מאז יצאו לי שני רבי מכר. על "להיות מנהיג." קבלתי תעודה בשבוע הספר בככר רבין בתל אביב. אפשר להגיד שיש התקדמות כלשהי. אפשרו לי להיות סופרת אורחת של משרד החינוך. מה שאיפשר לי לפחות תשעים מפגשים בכתות עם תלמידים ברחבי הארץ. עדיין יוצאים לי ספרים בהוצאות לאור גדולות. עכשיו לדוגמה יוצא הספר "התמונה," בהוצאת ידיעות אחרונות. וספר חדש "הרפתקאה מסתורית במצדה." בהוצאת דני ספרים. ממש הרגע התקשרו מבית ההוצאה להודיע לי שהספר עובר להגהה. אני ממש מאושרת. כל הודעה כזאת מקפיצה לי את הלב. ואני שמחה שבוע שבועיים והחיים ממשיכים רגיל.
האמת היא שמידי פעם אני שואלת את עצמי למה אני ממשיכה לכתוב? חוץ מהשמחה הרגעית הזאת מה זה נותן לי? הספר יכול לרוץ אבל מעט אנשים מכירים אותי. מה מריץ אותי להמשיך בלי הכרה בכתיבה? הרי אני יכולה לתת את הכוח בדברים שיותר מרחיבים את הלב כמו נסיעות, בילויים, אני יכולה אולי לרקוד ולשמוע יותר מוזיקה. להיות צרכנית של אומנות. איך שהוא אני חוזרת כל הזמן לשבת על הכסא מול המחשב.
על החברה הצעירים שרוצים לכתוב והוצאות לאור גדולות לא לוקחות מהם את הספרים. בהתחלה הייתה לי תחושת התנשאות. הנה שלי נבחרו. הספרים שלי עברו את המחסומים הכי קשים ונבחרו להדפסה. אבל אני זוכרת את עצמי בתחילת הדרך. המשכתי לכתוב. חצבתי בקיר כדי שיהיה איזשהו סיפור שיוכלו להגיד עליו עבר. זה קרה אחרי עשר שנים לפחות. הצעירים של היום לא מוכנים לקבל לא. לא מוכנים לחכות הרבה זמן. ויש להם את הדרך שלהם. הם יעשו את הספר. הם ידעו למכור אותו לבד. הם יהיו במקום הזה שיוכלו להגיד על עצמם "אני סופרת." זו הדרך החדשה. הם מתחברים לאמזון ומשם הדרך קרובה. מעניין. חשוב לציין שאין בי שום התנשאות עליהם עכשיו. להפך אם היה לי הידע הזה לעשות מה שהם עושים מבחינה טכנולוגית בוודאי הייתי עושה גם.