וואוו כמה אני שמחה לראות את התמונה הזו. אני זוכרת כל כך טוב את הרגעים שלפני התמונה ואת הרגעים של אחרי התמונה. אני זוכרת היטב את החששות של הימים הקודמים שבהם חשבתי איך יהיה לעמוד מול כל כתה א' ולרקוד ריקוד פלמנקו. ריקוד שגילינו כשהיינו בטיול בספרד. הרי הייתי ביישנית. איך יכולתי לרקוד מול כולם? אבל יש דברים שעושים בשביל אמא. הכתה היא כתה א'. למדתי בבית הספר הישראלי בפריס. בעיר בשם סבר.(סגול בס' שווא ב ב' ובר'.). מאחור מתבוננת בי באהבה גדולה אמא שלי, אילנה בן שמחון (לבית פריטג). היא יושבת רגל על רגל, לבושה בחליפת חרדל מודרנית לאותה תקופה ותסרוקת שעשתה לכבודי. כשאני מסתכלת על התמונה הזו אני רואה המון יופי ותמימות ואהבה גדולה של אמא לבת, ובת לאמא.
עוד תמונה, שנה קודם. בארץ ישראל. יושבת על גדר האבן שסובבת סביב הבית שלנו ברחוב קראוזה 38 בחולון. כמעט תמיד עם אמא. אני מסתכלת על הילדה ורואה כל כך הרבה תמימות. וזה כל כך יפה בעיני.
האם באותה תקופה היה לי חלום? לא תאמינו אבל כן. בדיוק אז נבנה החלום שלי להיות סופרת ילדים. יום אחד שאלתי את אבא שלי מה הוא עושה? ומה הדבר הכי חשוב מתוך מה שהוא עושה? והוא ענה שמתוך שלל המקצועות שהוא עושה, סופר משמח אותו ביותר. אז החלטתי, שזה בדיוק מה שאעשה.